ספרי "התנ"ך האבוד" הוא יצירת הביכורים שלי. אני מציע בו תיארוך חלופי לשכבות הארכיאולוגיות הקדומות בארץ ישראל, ומראה שהממצא הארכיאולוגי – בתיארוכו החדש – תואם להפליא את העדות המקראית.
הספר עוסק בתחומים שבדרך כלל אינם מוכרים למשכיל הממוצע, ולכן השתדלתי לפשט את שפתו, ואולם, במרוצת השנים נוכחתי שפישוט יתר של הדברים הביא לטשטוש של כמה מהרעיונות המונחים ביסוד הספר, והעלה מספר שאלות. אביא עתה כמה מהשאלות הנפוצות שאני נשאל, ואשתדל לענות עליהן בצורה בהירה יותר מזו המופיעה בספר.
שאלה: מדוע אתה מציע תיארוך שכבות חלופי בארץ ישראל, מה רע בתיארוך המקובל?
אענה על שאלה זו תחילה בקצרה, ואחרי כן ארחיב: הבעיה העיקרית בתיארוך השכבות המקובל, שהוא נוצר באמצעות מתודולוגיה פגומה. לחלופין, אני מציע להשתית את תיארוך השכבות בארץ ישראל על מתודולוגיה אחרת, שהיא לדעתי טובה יותר. תיארוך השכבות החלופי הוא פועל יוצא של המתודולגיה החדשה הזאת.
המערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית בארץ ישראל לא תוכננה מראש, אלא נבנתה בשלבים, נִדְבָּך על גבי נדבך. בכל שלב של המחקר נעזרו הארכיאולוגים בכלים המדעיים הטובים ביותר שעמדו לרשותם באותו זמן. בשנת 1890 ערך הארכיאולוג והאגיפטולוג האנגלי פֶּטְרי את חפירתו הראשונה בארץ ישראל. המערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית המצרית היתה אז כבת תשעים שנה, והיא נחשבה כבר באותה עת לכלי מחקר אמין. לא ייפלא אפוא שכאשר גילה פטרי בחפירתו שברי חרסים דומים לאלו שהתגלו בקברים מצריים, הוא תיארך את הממצא הארכיאולוגי בתל שחפר לפי הכרונולוגיה המצרית. הממצא המצרי – חרסים, שברי מצבות, פסלים וחרפושיות – הוסיף להתגלות כמעט בכל החפירות החשובות בארץ, והחוקרים השונים שהלכו בעקבות פטרי הוסיפו והשתיתו את כל המערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית בארץ על הכרונולוגיה המצרית.
שיטת מחקר זו לא היתה ייחודית לארץ ישראל. בכל מקום שבו אפשר היה לקשור את הממצא המקומי למצרים – ביוון, באסיה הקטנה, במערב סוריה, בלבנון, בקפריסין, בעבר הירדן, ובארץ ישראל – השתיתו החוקרים את המערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית הקדומה על הכרונולוגיה המצרית. כך התקבלה אפוא מערכת ענק שאיפשרה לתארך בקלות את הממצא הארכיאולוגי הקדום בכל האגן המזרחי של הים התיכון, ואשר אפשר היה באמצעותה לעמוד על ההשפעות התרבותיות ההדדיות ועל מערך קשרי החוץ של כל ארצות האֵזור בימי קדם. מערכת זו משמשת את החוקרים עד ימינו, ואולם, כפי שאראה להלן, זוהי מערכת לא אמינה שנוצרה באמצעות מתודולוגיה פגומה.
המערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית הקדומה באגן המזרחי של הים התיכון היא מערכת ענק שמושתתת על בסיס צר מאוד – הכרונולוגיה המצרית. במערכת כזו קיימת חולשה יסודית: די בטעות כלשהי שתיפול בכרונולוגיה המצרית כדי לגרום לתגובת שרשרת בכל המערכת. חוקר שאינו חושד במאום לא יבחין כלל בטעות, שכן מערכת הענק הזאת היא חסרת מערכת בקרה חיצונית.
המערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית הקדומה באגן המזרחי של הים התיכון היא מערכת חסרת בקרה חיצונית! זהו פגם מתודולוגי חמור, שמעמיד בספק את אמינותה הבסיסית של המערכת. במבט לאחור, מתברר עתה שראשוני הארכיאולוגים השתיתו מבלי משים את המערכת שהקימו על מתודולוגיה פגומה.
(קריאת ביניים: ומה עם שיטת פחמן 14?
לשאלה זו אתייחס בהמשך הדברים. כרגע, אומר רק שתיארוך הממצא הארכיאולוגי לפי שיטת פחמן 14 אינו תואם את התיארוך המקובל).
כדי לגבור על חוליי המערכת הקיימת אני מציע לנקוט במתודולוגיה שונה: במקום להשתית את כל המערכות ההיסטוריות-ארכיאולוגיות של ארצות המזרח הקדום על בסיס צר של מערכת היסטורית-ארכיאולוגית אחת, אני מציע להקים רשת של מערכות לא תלויות, אשר כל אחת מהן מתאימה לארץ מסוימת בלבד. בצורה כזו יכולה כל מערכת לשמש כמערכת בקרה לשאר המערכות. אם מתגלות בעיות בהשוואה בין המערכות, יש לאמץ גישה נייטרלית, ולחפש את מקור הטעות בכל אחת מהמערכות בנפרד.
מתודולוגיה חדשה! מכאן התגלגלו הדברים כאילו מעצמם. נאמן לדרכי החדשה החלטתי לנסות ולבנות מערכת היסטורית-ארכיאולוגית עצמאית, מערכת שתתאים רק לארץ אחת – ארץ ישראל. הצלחתי לפתח שיטה לתיארוך הממצא הארכיאולוגי בארץ לפי ההיסטוריה הקדומה של ארץ ישראל. התיארוך שקיבלתי לפי שיטתי החדשה היה שונה לגמרי מהתיארוך המקובל. מפתיע? ואולי דווקא להפך, צפוי למַדַי. על כל פנים, כך נולד תיארוך השכבות החלופי.
שאלה: תיארוך השכבות המקובל ותיארוך השכבות החלופי הם דגמים תיאורטיים. איך אפשר אפוא לקבוע איזה דגם מבין השניים עדיף?
השוואה וההעדפה של דגמים תיאורטיים נעשית על סמך יכולתם להסביר בעיות מחקר קיימות. כאשר ניסיתי לבחון את תיארוך השכבות שפיתחתי לפי הקריטריון הזה, התברר לי שאחת הבעיות הקשות הקשורות במערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית המקובלת היא חוסר התאמה מוחלט בין הממצא הארכיאולוגי לבין העדות המקראית. לפי המקובל כיום, אין אף לא נקודת התאמה אחת בין התיאורים המקראיים לבין הממצא הארכיאולוגי. כאשר נסמכים על ממצאי החפירות, בתיארוכם המקובל, מתברר שתקופת האבות היתה אחת מתקופות הפריחה הגדולות בתולדות הארץ, שיציאת מצרים לא היתה אלא בריחה של שבטים בודדים וחסרי חשיבות ממצרים, שההתנחלות היתה איטית ושלווה – הישראלים לא כבשו כלל את ארץ כנען, שכן הערים הכנעניות המוזכרות בתנ"ך חרבו מאות שנים לפני יציאת מצרים. לא התגלתה כל עדות חומרית לתיאור המקראי של העושר והפאר בתקופת דוד ושלמה. באזור נרחב מצפון לירושלים אין כל סימן לכיבוש הבבלי, להפך, ישנם סימנים להתרחבות יישובית גדולה בתקופת חורבן הבית הראשון. תקופת שיבת ציון לא הותירה את רישומה במערך השכבות בארץ.
והנה, כאשר תארכתי את הממצא הארכיאולוגי לפי שיטתי, ועיינתי שוב בתאורי הממצאים השונים – כפי שהארכיאולוגים מתארים אותם – התברר לי שהארכיאולוגים חוזרים במילותיהם מבלי משים על הכתוב בתנ"ך: בתקופת האבות (לשיטתי) מצביעים הארכיאולוגים על נטישת יישובים בשל שנות בצורת ורעב שפקדו את הארץ. חצי האי סיני זרוע בשרידי התרבות החומרית של יוצאי מצרים. כיבוש ארץ כנען היה קצר ואלים, והתרבות המקומית נכחדה ונתחלפה בתרבות חדשה. תקופת דוד ושלמה מתוארת בדברי הארכיאולוגים כתקופת פריחה שמועטות דוגמתה. כנגד חורבן הארץ בימי הכיבוש הבבלי נמצא חורבן מקביל, ולמול שיבת ציון קיימת התנחלות מחודשת בארץ ישראל.
בהדרגה התברר לי שתיארוך השכבות החלופי פותר את אחת הבעיות הקשות ביותר בחקר תולדות ארץ ישראל, בעיית הקשר שבין הממצא הארכיאולוגי לבין העדות המקראית. היתה זו תגלית מרגשת: יצאתי לבדוק מתודולוגיה וגיליתי את התנ"ך!
שאלה: אתה טוען שלדברי הארכיאולוגים אין כל התאמה בין הממצא הארכיאולוגי לבין העדות המקראית. ואולם, בדבריך אתה מתייחס רק לאסכולה ארכיאולוגית אחת. ישנה גם אסכולה אחרת הטוענת שנתגלו ממצאים התואמים את העדות המקראית. מי, לדעתך, מבין שתי האסכולות האלה צודקת?
כדרכי, תחילה אענה על השאלה בקיצור, ואחרי כן אפרט. לדעתי, הארכיאולוגים הטוענים שהם אינם מצליחים לגלות עדות ארכיאולוגית כלשהי לכתוב בתנ"ך אומרים את האמת. עם זאת, יש לזכור, וזו נקודה חשובה, שהעובדה שהארכיאולוגים אינם מצליחים לגלות עדות לכתוב בתנ"ך אין משמעה שעדות כזאת אינה קיימת, אלא רק שהם – כלומר, הארכיאולוגים – לא מצליחים לגלות עדות כזאת, זה הכל.
ראשוני החוקרים במאה התשע עשרה באו לארץ במטרה לחקור בצורה שיטתית ומדויקת את הארכיאולוגיה, הטופוגרפיה, הגיאולוגיה, הגיאוגרפיה, והמנהגים בארץ ישראל, על מנת להאיר את הכתוב בתנ"ך. השאלה האם קיימת התאמה בין הממצא הארכיאולוגי לבין העדות המקראית לא עלתה כלל בדעתם.
ואכן, בהתחלה דומה היה שההצלחה מאירה פנים לחוקרים. ביריחו נתגלתה חומת העיר שהתמוטטה בעת כיבוש הארץ בימי יהושע, במגידו נתגלו אורוות הסוסים ושער העיר מימי שלמה, בערבה נתגלו מכרות המלך שלמה, בשומרון נתגלה בית השן של אחאב. שמחת הארכיאולוגים היתה רבה, ויגאל ידין הצהיר בגאווה: האמת היא שמדריכנו הגדול היה התנ"ך. כארכיאולוג, איני יכול להעלות על הדעת רטט גדול יותר מעבודה, כאשר היד האחת אוחזת בתנ"ך והשנייה מחזקת במעדר.
ואולם, היתה זו שמחה בטרם עת. עם התפתחות שיטות המחקר והתיארוך הארכיאולוגי החלה לעלות תמונה שונה. התברר שיריחו חרבה מאות שנים לפני יציאת מצרים. "מכרות המלך שלמה" לא השתייכו כלל לימיו של המלך הגדול, ואף "אורוות שלמה" לא היו אלא מחסנים מימי אחאב. בשומרון התגלו אמנם שנהבים, אך לארמון אחאב עצמו לא נמצא כל זכר. גם בשאלת זמנו של "שער שלמה" במגידו התעוררה מחלוקת בין החוקרים.
המפנה הגדול בנושא הארכיאולוגיה המקראית התחולל בשנות השישים של המאה העשרים. באותה עת נוסדה אסכולה ארכיאולוגית שנקראה בשם "הארכיאולוגיה החדשה", שחוללה מהפכה בתפיסה הכוללת של התחום. טענתם של אנשי האסכולה החדשה היתה כזו:
הארכיאולוגיה בראשיתה היתה אחד ממדעי העזר של ההיסטוריה, ואולם, ההתפתחות הרבה שחלה בשיטות המחקר מאפשרת עתה לראשונה להתייחס אל הארכיאולוגיה כאל תחום נפרד העומד בזכות עצמו. ניסיון מוקדם מדי לקשור את הממצא הארכיאולוגי לאירועים היסטוריים עשוי להוביל לעיוותים קשים בפירוש הממצא.
הארכיאולוגים החדשים הציעו סדר מחקר שונה. תחילה יש לפרש את הממצא הארכיאולוגי ולשחזר את תרבות העבר על סמך נתונים העולים מהממצא עצמו, כמו לדוגמה, נתונים בּוֹטָניים, זואולוגיים, גיאולוגיים, פיסיקליים, ואחרים. בעקבות התפיסה החדשה פיתחו הארכיאולוגים החדשים כלי מחקר רב עוצמה – הסקר הארכיאולוגי. באמצעות הסקרים ניתן היה לראשונה לעמוד על התפרוסת היישובית בימי קדם ועל המערכת הסביבתית שהיתה קיימת באותה עת – בעיות המים, טיב הקרקעות, מערכת הדרכים, גורמי ביטחון ועוד. הארכיאולוגים החדשים קבעו עתה חוק יסוד: התאמת הממצא הארכיאולוגי לעדות ההיסטורית תעשה אך ורק על סמך העדות הארכיאולוגית הכוללת המצטברת, לא על סמך ממצאים בודדים.
הארכיאולוג הישראלי הראשון שהחל לעבוד בשיטות של הארכיאולוגיה החדשה היה יוחנן אהרוני, שערך יחד עם תלמידיו סקרים ארכיאולוגיים בנגב ובגליל. תוצאות העבודה של אהרוני, ושל תלמידיו שהמשיכו ללכת בדרכו, היכו את חוקרי הארץ בתדהמה. העדות הארכיאולוגית הכוללת המצטברת הראתה באופן ברור שאין כל התאמה, אף לא בתקופה אחת כלשהי, בין העדות המקראית לבין הממצא הארכיאולוגי.
חלק מהארכיאולוגים סירבו לקבל את המסקנה הזאת, אף על פי שהיא התקבלה בשיטה מדעית שנשענת על יסודות מוצקים. מחלוקת קשה התגלעה בין אהרוני וידין, מחלוקת אשר בסופה נטש אהרוני את המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והקים שלוחה עצמאית בתל אביב. שלוחה זו הפכה ברבות השנים לחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אנשי החוג הזה הם כיום הנציגים הבולטים ביותר של הארכיאולוגיה החדשה בישראל, הם גם נציגיה הבוטים ביותר של האסכולה הטוענת שאין כל התאמה בין הממצא הארכיאולוגי לבין העדות המקראית.
הממצא הארכיאולוגי הכולל המצטבר! עליו יקומו, גם יפלו, כל המודלים התיאורטיים. זהו עיקר כוחם של נציגי הארכיאולוגיה החדשה, זהו גם עיקר כוחו של תיארוך השכבות החלופי.
הטענה שהממצא הארכיאולוגי, בתיארוכו החלופי, תואם להפליא את העדות המקראית, נסמכת על הממצא הארכיאולוגי הכולל המצטבר, לא על ממצאים בודדים. מבחינה טכנית, כל מה שאני עושה בספרי "התנ"ך האבוד" הוא השוואה בין טכסטים ארכיאולוגיים לבין טכסטים מקראיים. לא נדרשת חריפות יתרה כדי להווכח ששני סוגי הטכסט מספרים אותו סיפור, אף על פי ששפתם שונה. מכאן עולה מסקנה מפליגה: תיארוך השכבות החלופי מעניק לעבודתם של הארכיאולוגים הישראלים חשיבות גדולה בהרבה מזו שהם עצמם מייחסים לה: מתברר עתה שהארכיאולוגים הישראלים גילו מבלי משים את התנ"ך!
שאלה: כיום ישנה שיטה מדעית הקרויה שיטת פחמן 14, שמאפשרת לקבוע ללא תלות בשיטות אחרות את הגיל המוחלט של הממצאים הארכיאולוגים. האם התיארוך המתקבל לפי שיטת פחמן 14 תואם את התיארוך המקובל או את התיארוך לפי שיטתך?
אענה תחילה באריכות על החלק הראשון של השאלה ואחרי כן אתייחס בקצרה לחלקה השני.
התיארוך המתקבל לפי המדידות בשיטת פחמן 14 מתפרסם בשתי צורות. הצורה הראשונה היא התיארוך BP (Before Present) , שמשמעו גיל הממצא מבוטא במספר השנים שלפני זמננו. הצורה השניה היא התיארוך BC (או AD ), שמשמעו גיל הממצא מבוטא בתאריך מוחלט לפי ספירת הנוצרים. התיארוך BP נקרא גם בשם התיארוך הגולמי, ואילו התיארוך BC נקרא התיארוך המכויל. שני התיארוכים האלה שונים זה מזה במאות שנים.
אני מבקש לקבוע כאן בצורה חד משמעית – כשאני שוקל היטב את מילותי, ומניח על כפות המֹאזְנַיים את אמינותי כחוקר – שהתיארוך BP אינו תואם את התיארוך המקובל של הממצאים הארכיאולוגים, ולא מדובר כאן בהבדלים של שנים מועטות בין שני התיארוכים, אף לא של עשרות שנים, מדובר כאן על הבדלים של מאות שנים!
נשאלת השאלה: אם שיטת פחמן 14 היא שיטה מדעית מעולה כל כך – אשר החוקר ליבי שגילה אותה קיבל בעבורה את פרס נובל – מדוע מתפרסמות תוצאות המדידות שנערכות לפיה בשתי צורות? מדוע לא מסתפקים החוקרים בתוצאה הגולמית, מדוע צריך לכייל אותה?
לשאלה זו אין לצערי תשובה קצרה ופשוטה.
שיטת פחמן 14 היא רק אחת מבין מִכלול של שיטות שנקראות בשם הכולל "שיטות תיארוך רדיומטריות". אלה הן שיטות שמאפשרות לחשב את גילם של גושי חומר קדומים שהחומר המרכיב אותם מכיל בין היתר יסוד רדיואקטיבי.
השיטות הרדיומטריות מתבססות על העובדה שכל יסוד רדיואקטיבי משנה בעקבות הקרינה הנפלטת ממנו את טבעו, והופך ליסוד אחר. לדוגמה, היסוד הרדיואקטיבי אורניום הופך בעקבות הקרינה לעופרת. מכיוון שלכל יסוד רדיואקטיבי יש קצב קרינה ייחודי, אפשר לחשב את גילו של גוש החומר הקדום לפי היחס שבין כמות החומר הרדיואקטיבי הפעיל עדיין שנמצא בו, לבין כמות החומר של היסוד החדש שנוצר בעקבות הקרינה.
ליבי, מגלה שיטת פחמן 14, מצא שכל חומר אורגני מכיל כמות זעירה של חומר רדיואקטיבי שנקרא פחמן 14. על סמך עובדה זו הוא פיתח שיטה רדיומטרית למדידת הגיל של חומרים אורגניים. ואולם, שיטתו של ליבי נבדלת מהשיטות הרדיומטריות הרגילות בפרט בסיסי. בעוד אשר ברוב המקרים הגוש שמודדים את גילו בשיטה רדיומטרית מכיל הן את היסוד הרדיואקטיבי, הן את היסוד שנוצר בעקבות הקרינה, במקרה של פחמן 14 המצב שונה לגמרי.
פחמן 14 הופך בעקבות הקרינה לחנקן! החנקן הנוצר הזה אינו נשמר בתוך גוש החומר המקורי אלא מתמזג עם החנקן שנמצא באוויר. זוהי חולשה בסיסית בשיטת פחמן 14. כדי לגבור עליה נאלץ ליבי בחישוביו להשתמש בחומר אורגני נוסף שתוארך בשיטה חיצונית כלשהי. ההיזדקקות לשיטת תיארוך חיצונית גררה בעקבותיה תחושה מתמשכת של חוסר ביטחון בתקֵפות שיטתו של ליבי.
כדי לבדוק את שיטתו ניסה ליבי לתארך באמצעותה חומרים אורגניים שנלקחו מקברים מצריים קדומים. לדברי האיגיפטולוגים, התיארוך המוחלט של החומרים האלה היה אמין לגמרי ומדויק מאוד, שכן הוא נעשה באמצעות שיטות אסטרונומיות. תוצאות המדידות היכו את ליבי ואנשיו בתדהמה. המדידות נתנו באופן עקבי תוצאות צעירות מדי במאות שנים בהשוואה לתיארוך המקובל!
האגיפטולוגים טענו בעקשנות שהפגם הוא בשיטתו של ליבי, לא בשיטתם.
כימיה ופיסיקה נחשבים למדעים "קשים", האגיפטולוגיה לעומת זאת היא מדע "רך". בדרך כלל, כאשר יש סתירה בין מסקנות שעולות ממדע "קשה" לבין אלה שעולות ממדע "רך", מקובל להיסמך על המסקנות ה"קשות". ואולם, בגלל חוסר הביטחון הבסיסי בתקֵפות שיטתו של ליבי, הפעם היה המצב שונה. ליבי ואנשיו שבו ובדקו בקפדנות את שיטתם, והכניסו בה מספר תיקונים ושִכלולים, הן בנתוני היסוד של הנוסחאות, הן בטכניקת הבדיקה של החומר. ואולם, כל התיקונים היו לבלי הועיל. הפערים הגדולים אמנם צומצמו במקצת, אך עדין נשארו בסדר גודל של מאות שנים.
לליבי לא נותרה עתה ברירה. כדי להציל את שיטתו הוא נאלץ לערוך התאמה שרירותית בין הממצא ה"גולמי" לבין התיארוך המקובל. כך נולד התיארוך BC , התיארוך המכויל לפי שיטת פחמן 14.
ואולם, כניעתו של ליבי לאגיפטולוגים "עקרה את שיניה" של שיטת פחמן 14. המדידה הרדיומטרית, שהיתה אמורה להיות מערכת בלתי תלויה, הפכה להיות חלק מהמערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית המקובלת. ברור עתה שכל הטוען ששיטת פחמן 14 מאשרת את התיארוך המקובל אומר דברי הבל, שהרי הוא טוען בעצם שתיארוך המותאם שרירותית לשיטתו, מתאים אכן לשיטה ומאשר אותה.
מעניין לציין שבדומה לשיטת פחמן 14, גם תיארוך השכבות החלופי "מצעיר" את גיל הממצא הארכיאולוגי הקדום במאות שנים. מכאן עולה מסקנה מפליגה: כניעתו של ליבי בפני האגיפטולוגים לא היתה מוצדקת. ככל הנראה, דווקא התיארוך לפי שיטת פחמן 14 הוא הנכון, לא התיארוך המקובל.
שאלה: מהו התאריך של יציאת מצרים, לפי שיטתך?
שאלה זו מביאה אותי תמיד במבוכה, שכן איני מסוגל להשיב עליה תשובה קצרה. ואולם, מכיוון שהשאלה נוגעת לאחד הנושאים המרכזיים בספרי, היא ראויה למענה מפורט.
כאשר כתבתי את "התנ"ך האבוד" לא הייתי ער לעובדה שהמונח תיארוך, שהוא מונח בסיסי בספר, אינו מוגדר בו כלל. ובכן, תיארוך הוא קביעת גיל, זה הכל. תיארוך שכבות ארכיאולוגיות משמעו אפוא קביעת הגיל של השכבות האלה.
ישנם שני סוגים של תיארוך ארכיאולוגי: תיארוך יחסי, ותיארוך מוחלט. התיארוך היחסי עוסק בשאלה מי מהשכבות מוקדמת יותר ומי מהן מאוחרת יותר. לעומת זאת, התיארוך המוחלט קובע את הגיל הממשי של כל אחת ואחת מהשכבות, כלומר, בת כמה שנים היא.
סוג נוסף של תיארוך הוא התיארוך ההיסטורי של התקופות השונות. תיארוך זה נקבע על ידי ההיסטוריונים בשיטות מחקר שהן ייחודיות לתחומם, והוא אינו תלוי במחקר הארכיאולוגי. ואולם, דווקא העצמאות של המחקר ההיסטורי הפכה אותו לממלא תפקיד מרכזי בתיארוך השכבות הארכיאולוגיות, שכן התיארוך המוחלט של שכבה ארכיאולוגית נקבע אוטומטית ברגע שהצלחנו לקשור אותה לתקופה היסטורית מסוימת.
המחקר שהצגתי ב"תנ"ך האבוד" אינו מחקר היסטורי, הוא עוסק אך ורק בבעיית גילן של השכבות הארכיאולוגיות הקדומות בארץ ישראל. בספרי אני דוחה את התיארוך הרגיל של השכבות הקדומות בארץ, ומייחס להן תקופות שונות מהמקובל, ואולם, את התיארוך ההיסטורי של התקופות עצמן אני מאמץ כמות שהוא, מבלי להכניס בו כל שינוי. במילים אחרות: התיארוך החלופי משנה אמנם את גילן של השכבות, אך אין הוא משנה כלל את התיארוך של התקופות השונות או של האירועים ההיסטוריים.
התשובה לשאלה שהצבתי לעיל היא אפוא: תיארוך יציאת מצרים הוא נושא למחקר היסטורי, לא למחקר ארכיאולוגי. שיטתי – כלומר, תיארוך השכבות החלופי – היא תיאוריה ארכיאולוגית, ולכן אי אפשר לתארך לפיה את יציאת מצרים.
שאלה: כיצד הגיבו הארכיאולוגים על רעיונותיך?
לשאלה זו אתייחס במפורט באחד הפרקים הבאים, כאן אומר רק שבדרך כלל תגובת הארכיאולוגים היתה התעלמות מוחלטת מרעיונותי – "התנ"ך האבוד" קיבל את "הטיפול השקט", כפי שמקובל לכנות תגובה כזאת.
***
את הדיון בספרי "התנ"ך האבוד" אחתום בשתיים מתגליותי הנזכרות בו, אשר סיפור הגילוי שעומד מאחוריהן מעניין, לדעתי, לא פחות מהתגליות עצמן.
הסיפור הראשון נוגע לנושא חומת המלך מְנַשֶה.
העדות המקראית על החומה שבנה מנשה מופיעה בספר דברי הימים: "[מנשה] בנה חומה חיצונה לעיר דויד מערבה לגיחון בנחל ולבוא בשער הדגים וסבב לעֹפֶל". עדות זו העמידה בפני בעיה חמורה שאת פתרונה הצלחתי למצוא רק בקושי רב, בשלבים-שלבים.
הנושא של חומת מנשה כמעט ולא העסיק את הארכיאולוגים. עבורם, ירושלים של תקופת הבית הראשון היתה עיר זעירה שהשתרעה על מדרון צר המשתפל מהר הבית, ואת שרידי חומת מנשה, אם נותר ממנה זכר, אפשר אולי לזהות עם אחד מגלי האבן שהתגלו בחפירות שנערכו בשיפולים המזרחיים של גבעת העופל.
לעומת זאת, לפי תפיסתי, ירושלים של תקופת הבית הראשון היתה עיר ענקית, שהשתרעה על כל שטח העיר העתיקה של ימינו, וכללה אף שטחים נרחבים במורד המזרחי של הר ציון. לפי תפיסה זו, חומת מנשה היתה חומה עצומה, אשר קרוב לוודאי ששרידים ממנה נשתמרו עד עצם היום הזה.
יצאתי אפוא לחפש את שרידיה של חומת מנשה.
את התוואי של החלק הצפוני של החומה לא התקשתי לגלות. זיהיתי אותו עם תוואי חומת העיר העתיקה שבין השער החדש לבין שער שכם. בסיס הפינה הדרומית של קטע חומה זה הוא ככל הנראה שריד של חומת מנשה המקורית, שכן הוא בנוי מאבני גזית גדולות בעלות סיתות שוליים וגבנון, שהן לשיטתי סימן הכר מובהק לבניה מלכותית מתקופת הבית הראשון.
לעומת זאת, איתור התוואי המערבי של החומה הציב בפני בעיות עצומות.
לפי התיאור התנ"כי, תוואי החומה היה מערבה לגיחון, בנחל. לפי תפיסתי, הגיחון היה נחל שזרם בגיא בן הינום, ואשר מוצאו היה במעלה הגיא, ליד בריכת מָמִילָא. אם אכן התיאור המקראי הוא אמין ומדויק, ואם אכן תפיסתי לגבי מיקומו של הגיחון נכונה, עולה מכך שהתוואי המערבי של חומת מנשה עבר ממערב לגיא בן הינום. מסקנה זו העלתה בעיה קשה:
בצד המערבי של גיא בן הינום ישנו מדרון תלול למדי המשתפל אל הנחל. אם התיאור התנ"כי מדויק, אזי מנשה בנה חומה בנחל, כלומר בתחתיתו של מדרון. היתה זו חומה שנועדה לחסום אויב שבא ממערב, כלומר מפסגת המדרון. ברור לגמרי ששום מלך לא יקים חומה במקום נחות כזה. מדוע אפוא כתב המספר המקראי שהחומה היתה בנחל?
את חטאי אני מזכיר היום הזה. בשעה שכתבתי את "התנ"ך האבוד", הייתי חוקר לא מנוסה. במקום להודות ביושר ובאומץ שאני ניצב בפני בעיה שאיני יודע את פתרונה, בחרתי בדרך התירוצים והפשרות. אמרתי לעצמי: המשמעות של המיקום "בנחל" היא עמומה. קרוב לוודאי שכוונת המספר המקראי היתה לחומה שהתנוססה בפסגת המדרון, בתוואי שבו נערכו במאה העשרים פעולות בנייה נרחבות. אם אכן עברה חומת מנשה בתוואי הזה, קרוב לוודאי שבמהלך חפירת היסודות למבנים המודרניים נתגלו בַּמקום שרידים כלשהם של חומה עתיקה.
שבתי לעיין במקורות על החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בסביבות ירושלים, ואולם כל מאמצי עלו בתוהו. לא גיליתי כל עדות ארכיאולוגית לחומה קדומה שעברה על פסגת המדרון המערבי של גיא בן הינום. בייאושי, פניתי לאחד מידידי, ארכיאולוג שנחשב למומחה בנושא ירושלים הקדומה, ושאלתי אותו אם ידוע לו על שרידי חומה כלשהם שהתגלו בפסגת המדרון המערבי של גיא בן הינום. תשובתו היתה חד משמעית: לא, מעולם לא התגלו שרידים כאלה.
למרות שהכל הצביע על כך שבתפיסתי קיימת הנחה נסתרת המשבשת את פירוש הנתונים, התעקשתי ללכת בדרך התירוצים והפשרות. אמרתי לעצמי: זהו התוואי המתואר בתנ"ך, עבורי זה מספיק. כתבתי אפוא בטיוטה של "התנ"ך האבוד" שלפי התיאור המקראי, חומת מנשה היתה חומת ענק שהתחילה בשיפולים המערביים של הר ציון, חצתה את גיא בן הינום, נמשכה צפונה בתוואי פסגת המדרון והמשיכה אחרי כן בתוואי הצפוני של חומת העיר העתיקה בימינו.
כמה מידידי שעברו על כתב היד הזהירו אותי שהפעם עליתי על מוקש, ויעצו לי להשמיט את הקטע, ואולם אני התעקשתי לכלול אותו בספר. די היה לי בכך שכתבתי שתיאור התוואי של חומת מנשה עולה מהכתוב בתנ"ך.
התקנת "התנ"ך האבוד" לדפוס נתארכה, והשנים נקפו בינתיים. יום אחד קראתי בעיתון ידיעה שהקפיצה אותי מכסאי. הידיעה סיפרה שבמהלך ההכנות לסלילת כביש לרגלי שער יפו, נתגלתה בַּמקום חומה קדומה בנויה מ"אבנים חשמונאיות גדולות".
לפי המקובל, הבנייה המלכותית החשמונאית היתה באבני גזית בעלות סיתות שוליים וגבנון, ואולם היו אלה תמיד אבנים קטנות, בהתאם ליכולתם הכלכלית המוגבלת של השליטים מבית חשמונאי. לעומת זאת, הבניה המלכותית מתקופת הבית הראשון היתה באבני גזית גדולות. מהשימוש במונח "אבנים חשמונאיות גדולות" הבנתי מיד שהארכיאולוגים גילו קטע חומה חיצונית לעיר דוד מתקופת הבית הראשון. כבר באותו יום ניצבתי בשולי החפירה, כאשר אל מול עיני המשתאות מתנוסס קטע חומה מימי הבית הראשון שנחשף זה עתה.
עוד באותו מעמד הבנתי שקטע החומה שהתגלה הוא שריד מחומת מנשה. הצלחתי לתפוס עתה מדוע טען המספר המקראי שהחומה היתה "בנחל". אכן, החומה שנחשפה היתה במורד המדרון המשתפל מחומת העיר אל גיא בן הינום, ואולם, הפעם מיקומה היה הגיוני לגמרי. החומה החיצונית היוותה קו הגנה נוסף כנגד אויב המעפיל מן הנחל במעלה המדרון.
ואולם, החומה הקדומה שהתגלתה היתה ממזרח לגיא! מדוע אפוא טען המספר המקראי שחומת מנשה היתה ממערב לגיחון? לבעיה זו לא הצלחתי למצוא שום פיתרון. למרות זאת, הוספתי לדבוק בדרך התירוצים והפשרות, והותרתי את הגרסה שכתבתי על חומת מנשה ללא שינוי.
בינתיים חלף הזמן, ו"התנ"ך האבוד" היה כבר בשלבים אחרונים של ההתקנה לדפוס. באותה עת הייתי שקוע כבר במחקר ובכתיבה של ספרי הבא "ספר הכפירה – פירוש לתנ"ך". במסגרת עבודתי החדשה עיינתי בפירוש רד"ק לספר דברי הימים. ערב אחד הגעתי לפירושו לפסוק המתייחס לחומת מנשה. לעולם לא אשכח את הרגע הזה!
וזה היה הטכסט שנגלה לעיני: מערבה לגיחון. מלרע והוא כמו מערב. ובא עם הנקבה אשר נוספה עם השמות וכן ממזרח שמש וממערבה. ויתכן שיהיה הה"א בשניהם כינוי הנקבה והיה דינו במפיק וכבר כתבנו הדומים בספר מכלל ופירוש מערבה לגיחון מערב החומה היה לגיחון וכן וממערבה ממערב השמש כי השמש בל' נקבה ובלשון זכר.
מכיוון שדבריו של רד"ק מנוסחים בלשון חכמים של ימי הביניים, אביא אותם שנית בלווית דברי פרשנות קצרים:
מערבה לגיחון. [יש לקרוא את המילה מערבה ב]מִלְרַע [כלומר, בהטעמה על ההברה האחרונה] והוא [ופירושו] כמו מערב [של החומה]. ובא [כאן] עם [צורת השיוך של] הנקבה [שהרי, חומה היא לשון נקבה] אשר נוספה עם השמות [כלומר, זוהי צורת השיוך של המילה מערב לשמות ממין נקבה] וכן ממזרח שמש וממערבה [ישעיה מה:ו]. ויתכן שיהיה ה[אות] ה"א בשניהם כינוי הנקבה והיה דינו [יש לנקד את האות] במַפִּיק [כינוי לנקודה הבאה באות ה' בסוף מילה לסימן שאינה אילמת ויש לבטאה כעיצור], וכבר כתבנו הדומים [דוגמאות דומות] בספר מכלל [ספרו של הרד"ק "מכלול", שהוא ספר יסוד לחקר הלשון העברית], ופירוש מערבה לגיחון – מערב החומה היה לגיחון, וכן [בדומה לכתוב בישעיה] ממערבה [כלומר] ממערב השמש כי השמש בל[שון] נקבה [וגם] בלשון זכר.
"מערב החומה היה לגיחון", כלומר החומה היתה ממזרח לגיחון!
עוד בתחילת המאה השלוש עשרה, כשמונה מאות שנה לפני זמננו, קבע אחד מגדולי המדקדקים ופרשני המקרא שחומת מנשה היתה ממזרח לגיחון. בבת אחת פתר הרד"ק את כל בעיותי: כל הסבך שאליו נקלעתי בחיפושי אחר שרידי חומת מנשה, מקורו לא היה אלא בטעות בהטעמת מילה מקראית אחת!
בבוקר שלמָחֳרת התייצבתי בהוצאת שוקן, והתחננתי שיתירו לי לשנות את הטכסט בספרי. כל מי שהוציא אי פעם ספר יודע באיזו אי נחת וחוסר סובלנות מתקבלת בקשתו של סופר לשינוי הנוסח כאשר הטכסט כבר מועמד ומותקן לדפוס. ואולם, למזלי הרב, מפיק הספר, יונתן נדב, היה אדם רחב אופקים ואיש מקצוע מעולה. סיפורי הרשים אותו, והוא הבטיח לי להשתדל לשבץ בספר את הנוסח החלופי שהבאתי לו.
וזה הנוסח הסופי שהופיע ב"תנ"ך האבוד":
בשנות מלכותו הארוכות הרבה [מנשה] לעסוק בפעולות בנייה: "ואחרי כן בנה חומה חיצונה לעיר דויד מערבה לגיחון בנחל ולבוא בשער הדגים וסבב לעפל ויגביהֶהָ מאד (דברי הימים ב לג:יד). לפי פירוש הרד"ק לפסוק זה, יש לקרוא את המלה "מערבה" במלרע, בדומה לפסוק "ממזרח השמש וממערבהּ" (ישעיהו מה:ו), ומכאן ש"מערב החומה היה לגיחון". על סמך פירוש זה אפשר לשער שחומת מנשה התחילה בקרבת שער יפו של ימינו (ממזרח לגיחון, בצדו הצפון מערבי של הר ציון) והקיפה את חלקה הצפוני של ירושלים.
איש מקוראי "התנ"ך האבוד" לא העלה בדעתו איזו דרמה מסתתרת מאחורי הנוסח התמים הזה.
התגלית השניה – אשר סיפור הגילוי שעומד מאחוריה מעניין ומאלף לא פחות מהתגלית עצמה – נוגעת לנושא הפלשתים ותרבותם.
עוד בתחילת דרכי, כאשר הצגתי לראשונה את תיארוך השכבות החלופי, העלה בפני אחד הארכיאולוגים בעיה חמורה. לטענתו, הממצא הארכיאולוגי מתקופת הברונזה המאוחרת, שהיא לשיטתי תקופת הבית הראשון, כולל כמות גדולה מאוד של ממצאים מצריים – חרסים, שברי מצבות, פסלים וחרפושיות. כיצד אפוא מתיישבת עובדה זו עם העדות המקראית, המתארת את תקופת הבית הראשון כתקופה שבה שלטו ממלכות יהודה וישראל במרבית שטחי ארץ ישראל, תקופה אשר – לפי הכתוב במקרא – ברוב זמנה לא התקיימה כלל פעילות מצרית בארץ?
כאשר הועלתה הבעיה הזאת בפני הייתי טרוד עדיין בגיבוש התיאוריה שלי. דחיתי אפוא את הטיפול בה לשלב מאוחר יותר, כאשר אעסוק במפורט בממצא הארכיאולוגי מתקופת הברונזה המאוחרת.
את "התנ"ך האבוד" כתבתי לפי סדר השכבות הארכיאולוגיות, מהמוקדמות אל המאוחרות. דרך עבודתי היתה כזאת: תחילה עברתי על כל החומר הארכיאולוגי שהתייחס לשכבה מסויימת, אחרי כן בדקתי אם הממצא הארכיאולוגי, כאשר הוא מתוארך לפי התיארוך החלופי, תואם את העדות המקראית. התחלתי את המחקר בשכבה הכלכוליתית, ומשם עברתי לשכבת הברונזה הקדומה שנמצאת מעליה, וכן הלאה.
בדרך כלל התקדם המחקר בצורה שהשׂביעה את רצוני, שכן כמעט תמיד גיליתי התאמה רבה בין הממצא הארכיאולוגי לבין העדות המקראית. אמנם העבודה לא היתה נעדרת בעיות, ואולם הניסיון לימד אותי לאהוב את הבעיות האלה. אסביר את דברי:
את עבודתי עשיתי ללא הַנחָיה, כלומר בלי ביקורת חיצונית. בצורת עבודה כזו קיימת תמיד סכנה שהחוקר יעוות את פירוש הממצאים בדרך שתואמת את התיאוריה שלו. סימן ההיכר לתעייה כזאת הוא שהמחקר מתקדם במהירות רבה ללא כל בעיות. במשך הזמן למדתי להיזהר מהסכנה הזאת. בכל פעם שהמחקר התקדם בצורה חלקה מדי שאלתי את עצמי אם איני מזייף או אם לא נקלעתי לחשיבה מעגלית. רעייתי דליה, שבאותה עת היתה כבר חוקרת מנוסה, עזרה לי מאוד להחלץ מן המהמורות האלה.
כדוגמה למהמורה כזאת בחרתי להביא את סיפור הדרך שבה חקרתי את שיטת הביצורים הקרויה "ביצורי ההיקסוס". לפי המקובל, ביצורים אלה עשויים סוללת עפר עצומה. הסוללה חוזקה על ידי גרעין פנימי בנוי מאבנים או מִלְבֵנים, אך בראשה לא היתה בדרך כלל חומה.
לפי התיארוך החלופי, ביצורי ההיקסוס הם מתקופת שלמה המלך. התפיסה המקובלת לגבי דרך בנייתם התאימה מאוד לתיאוריה שלי, שכן כמות העבודה העצומה שנדרשה להקמתם של ביצורים כאלה הלמה את העדות המקראית בדבר גדולתו ויכולתו הכלכלית של שלמה. קיבלתי אפוא התפיסה הרווחת ללא שאלות. עם זאת, בעיה מסוימת הטרידה את מנוחתי: ביצורי ההיקסוס נחותים כמעט מכל בחינה מחומות רגילות. הם אינם מעניקים מחסה כלשהו לכוח המתגונן, והטיפוס עליהם קל בהרבה מהטיפוס על חומות. מדוע אפוא השקיע שלמה משאבים כה רבים בשיטת ביצורים נחותה, מדוע לא הציב בראש סוללות העפר חומה כלשהי?
התשובה שנתתי לשאלה זו אופיינית לחוקר שמעוות את פירוש הממצא בדרך שתהלום את התיאוריה שלו. אמרתי לעצמי: אכן, רק מלך בעל יכולת אדירה כמו שלמה יכול היה לנקוט בשיטת ביצורים שדרשה משאבים עצומים כל כך. ואולם, ככל הנראה אפילו שלמה לא עמד במעמסה העצומה שנטל על עצמו, ולא הצליח להשלים את מלאכת הביצורים. לכן נותרו הסוללות חשופות, מבלי שנבנתה מעליהן חומה.
כאשר ספרתי לדליה רעייתי על הרעיון החדש שלי היא העירה ביובש: אתה נשמע עכשיו בדיוק כְּמוהֶם. במילה "כמוהם" התכוונה דליה לאותם ארכיאולוגים שיש להם תמיד הסבר לכל אנומליה במערכת ההיסטורית-ארכיאולוגית בארץ ישראל: לדבריהם, ממצאים מהתקופה הפרסית שמופיעים בשכבת הברזל נטמנו ב"בורות אשפה", מטבעות וחרפושיות "ירדו" לשכבות קדומות בגלל פעולת נברנים שחתרו תחתיהן, שכבות שלמות נעלמו משום שפעולות בנייה מאוחרות הרסו אותן.
עבורי, די היה בהערה כזו כדי שאחזור לנקודת המוצא, אתעלם מפתרונותי הקודמים, ואתחיל את המחקר מחדש. ואכן, בעקבות העיון המחודש הגעתי למסקנה שביצורי ההיקסוס לא היו כלל מערכות ביצורים, אלא שפכי אשפה ועפר שנצטברו במרוצת השנים לרגלי חומות הערים הקדומות, ולעיתים אף כיסו אותן כליל. היתה זו מסקנה רבת חשיבות, שבהמשך דרכי עזרה לי מאוד לנתח מערכות ביצורים קדומות.
הבעיה של ריבוי הממצא המצרי בשכבת הברונזה המאוחרת לא הטרידה אותי במיוחד כל עוד עסקתי בשכבות קדומות יותר. ידעתי שלפי המקובל, המצרים שלטו בארץ בתקופת הברונזה המאוחרת. אמרתי לעצמי: העדות המקראית היא מגמתית, והיא מגזימה מאוד בתיאור גדולתן של ממלכות יהודה וישראל. במציאות היו אלה ממלכות קטנות וחסרות חשיבות. מצרים היתה השליטה האמיתית בארץ ישראל בתקופת הבית הראשון.
אל שכבת הברונזה המאוחרת הגעתי רק בשלב מאוחר של עבודתי, אחרי שכתבתי כבר את הפרק הגדול על ירושלים. לפתע הבנתי שהפתרון הזמני שנתתי לבעיית הממצא המצרי בתקופת הברונזה המאוחרת אינו עומד בפני הביקורת.
כאמור, האמנתי עד לאותה עת, לכל אורך המחקר, שיהודה וישראל לא היו אלא ממלכות קטנות וחסרות חשיבות בתקופת הבית הראשון. באו תגליותי בירושלים והפכו תפיסה זו על פניה. לפי השיחזור שלי, ירושלים המקראית היתה עיר עצומה שהשתוותה בגודלה לגדולות שבערי המזרח הקדום. לא ייתכן שעיר עצומה כזו תהיה בירתה של ממלכה קטנה ושפלה. מכאן עלתה מסקנה רבת משמעות: התיאור המקראי על גדולתן וחשיבותן של ממלכות יהודה וישראל הוא אמין ומדויק. ואולם, אם מסקנה זו נכונה, כיצד היא מתיישבת עם ריבוי הממצא המצרי בתקופת הברונזה המאוחרת, שהיא, כאמור, לפי התיארוך החלופי, תקופת הבית הראשון?
הבעיה הקטנה שהיתה מונחת כל הזמן בקרן זווית הפכה לפתע למפלצת ענקית שאיימה על כל התיאוריה שלי!
כל ניסיונותי לפתור את הבעיה עלו בתוהו, ומחקרי נקלע למבוי סתום. למשך מספר חודשים הפסקתי את כתיבת "התנ"ך האבוד". הייתי מיואש ומתוסכל, ולא ידעתי כיצד להמשיך בדרכי. עד לאותה נקודה הוכיח התיארוך החלופי את עצמו, והצביע בבירור על התאמה רבה בין העדות המקראית לממצא הארכיאולוגי. הכל הראה שגם בתקופה מאוחרת יותר, בתקופת הברזל, קיימת התאמה כזאת. ואולם, בקטע קטן, אבל בעל חשיבות רבה, התיאוריה לא עבדה. ידעתי שפגם כזה מעמיד בספק את נכונותה של כל השיטה, ואולם הייתי חסר אונים. לא הצלחתי להעלות בדעתי אף לא קצה רעיון שיוביל אותי אל פיתרון כלשהו.
למזלי, עליתי לבסוף על הדרך הנכונה שבה יש לנהוג בכל פעם שמחקר מגיע למבוי סתום: חזרתי לנקודת המוצא, התעלמתי מכל התיאוריות המקובלות, והתחלתי את המחקר מחדש.
חזרתי ועיינתי שוב בכל החומר הארכיאולוגי שהתייחס לממצא המצרי בארץ בתקופת הברונזה המאוחרת. ניסיתי להבין על סמך מה קבעו החוקרים שארץ ישראל היתה חלק מהאימפריה המצרית באותה עת. להפתעתי גיליתי שבתוך שפע החומר המצרי שהתגלה בארץ, רק שתי כתובות שמופיעות על מצבות שהתגלו בבית שאן יכולות אולי לשמש כבסיס לתיאוריה המקובלת על שלטון מצרי בארץ. עיון מדוקדק בתוכן הכתובות הראה שהן מתייחסות בסך הכל למסעי מלחמה שערך מלך מצרי מסוים בסביבות בית שאן בשלהי התקופה. מכאן ועד המסקנה שארץ ישראל היתה חלק מהאימפריה המצרית בתקופת הברונזה המאוחרת – רב המרחק. ואולם, גם אם לא מקבלים את התיאוריה על שלטון מצרי בארץ בתקופת הברונזה המאוחרת, נותרת עדיין הבעיה מה מקורו של הממצא המצרי הרב מאותה תקופה.
שבתי לעיין בחומר המצרי. הפעם עליתי על תופעה מענינת. שמתי לב לכך שבמקרים רבים מציינים החוקרים את הגוון המקומי, ה"כנעני", שיש לממצא המצרי בארץ. לפתע הבריק בי רעיון: הייתכן שבתקופת הברונזה המאוחרת שכן בארץ ישראל עם שתרבותו היתה תרבות מצרית? ואם כן, מי היה אותו עם?
עם בעל תרבות מצרית ששכן בארץ ישראל בימי קדם! זו היתה פריצת דרך. מכאן התקדמו העניינים במהירות.
הממצא המצרי בארץ התגלה בעיקר בשני אזורים: בשפלת החוף הדרומית ובאזור העמקים המרכזיים, בעיקר בתל בית שאן. ניסיתי לברר מי היו תושבי האזורים האלה בתקופת הברונזה המאוחרת, שהיא כאמור, לפי התיארוך החלופי, תקופת הבית הראשון. כדי להשיב על שאלה זו לא צריך להיות מומחה לתנ"ך. כל תלמיד ממוצע בעל השכלה יסודית יודע שבאיזורים אלה ישבו בתקופת המקרא הפלשתים.
הפלשתים! בבת אחת נפתרו כל בעיותי. עיון קצר במקורות השונים – בתנ"ך, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בפרשנות המסורתית של המקרא – הראה לי שכולם אומרים שהפלשתים היו קבוצה אתנית שהגיעה לארץ ממצרים.
את תחושתי באותם רגעים של הגילוי יוכל להבין רק מי שהתמודד אי פעם עם אתגר והצליח לגבור עליו. ב"תנ"ך האבוד" הסתכם הביטוי לתחושה זו בשני משפטים יבשים ועניניים: הארכיאולוגים חשפו בארץ שתי תרבויות, וחשבו כי גילו את התרבות ה"כנענית" ואת התרבות ה"מצרית". למעשה חשפו החוקרים, מבלי שעמדו על כך, את התרבות הישראלית ואת התרבות הפלשתית.
עד היום אני רואה בגילוי התרבות הפלשתית את אחד מהֶשֵגי היפים ביותר – השג שמוסר הַשְׂכֵּל בצידו: במקום שבו נמצאות הבעיות הקשות ביותר, שם נמצאות גם התגליות היפות ביותר.