אפשר עוד למצוא את התנ"ך האבוד דורון לנצט
המדע מציע את הכלים לכך
עיתון הארץ - 05/11/99
במאמרו במוסף "הארץ" בשבוע שעבר יצא הארכיאולוג הפרופ' זאב הרצוג בהצהרה
המרעישה שתקופת המקרא לא התרחשה מעולם, שכן אין מוצאים לה עדות בחפירות.
רוב הארכיאולוגים האחרים שרואיינו הביעו הסכמה גמורה לנאמר בכתבה ואף
טענו כי אין ברעיונות שהובעו בה שום חידוש. יש אמנם דעת מיעוט הממשיכה
להציג ראיות חומריות למסופר בתנ"ך, אך נראה שהקונסנסוס המדעי העכשווי
אינו נוטה לכיוונה. עם זאת, אלה שאינם ארכיאולוגים, דתיים וחילונים
כאחד, היו תמימי דעים שגם אם התנ"ך הוא אמת וגם אם הוא אגדה, מדובר
ביצירה בת אלמוות שדבר אינו יכול לפגוע בחשיבותה. אך מטריד שכמה מהם
הרחיקו לכת והכריזו שאין להאמין כלל לארכיאולוגים ולממצאיהם.
מאמרו של הרצוג מעורר בעצם שאלה עקרונית: האם הארכיאולוגיה היא מדע
מדויק? הדיסציפלינה המדעית אינה מתייחסת למעמדו של מדען או לתגובות
הרגשיות שכתיבתו מעוררת. באמירה המיוחסת לו, "ואף על פי כן נוע תנוע",
הביע גלילאו גליליי את שאט נפשו מרצון הכנסייה להכפיף את הניסוי המדעי
לרגשות שמעורר הממצא כי הארץ אינה מרכז היקום. לכן אין להעלות על הדעת
שדעתם של פוליטיקאים ומשוררים תהיה רלוונטית למחלוקת בין הארכיאולוגים.
אם מניחים שהארכיאולוגיה היא מדע ככל מדע אחר, ושעיקר עיסוקה הוא איסוף
עובדות בשטח וניסיון להסבירן באמצעות תיאוריות היסטוריות, הרי המוצא
היחיד מן הסבך הוא הגדלת דיוק התצפיות ושינויים אפשריים בתיאוריה.
בעשורים האחרונים עוברת הארכיאולוגיה שינויים מפליגים, שיאפשרו את מעברה
מתחום מדעי הרוח, שבמסגרתו היא נלמדת עכשיו באוניברסיטאות, לתחום מדעי
הטבע. "הארכיאולוגיה החדשה" מרחיבה את השימוש בטכנולוגיות כגון תארוך
רדיואקטיווי ובדיקות דנ"א עתיק, וכן כרוכה בה הבנת הצורך בכימות מדויק
וניתוחים סטטיסטיים. במכון ויצמן למדע הוקם באחרונה מרכז לארכיאולוגיה
מדעית, בראשות הפרופ' סטיב ויינר, המאפשר לתלמידים בעלי תואר שני במדעי
הטבע ללמוד לקראת תואר דוקטור בארכיאולוגיה. שינויים דומים מתרחשים
במחלקות המקצועיות באוניברסיטאות האחרות. האם תוכל מהפכה זו ליישב את
הסתירה שהתגלעה בין ממצאי החפירות לבין הכתוב בספר הספרים?
בתנ"ך שלושה מרכיבים עיקריים: מיתוסים שנועדו ליצור לאומיות חדשה, טקסטים
שהם הבסיס הרעיוני לדת המונותאיסטית הראשונה בעולם ותיאורים היסטוריים
פרטניים. גם אם מניחים לשני המרכיבים הראשונים, קשה להתעלם מהתחושה
שהדיווחים ההיסטוריים בתנ"ך נשמעים אמינים וראויים לבדיקה מקפת. שום
חבר מושבעים לא היה מעז להתייחס למכלול העדויות המדויקות על מלכים ונביאים,
ערים ומקדשים, קרבות ומלחמות דת כאל בדותה גמורה. כך נולדה במאה הקודמת
דיסציפלינה שמטרתה לאשש את הכתוב בתנ"ך בשיטות היסטוריות וארכיאולוגיות.
האם יש בידינו עתה די ראיות להכריז חד משמעית על כישלון מאמץ נרחב זה?
כשנתקל המדע בסתירה בין עובדות לתיאוריה רועדות אמות הספים. כך היה
כשהניסוי של מייקלסון ומורלי בשנת 1887 הראה כי האור נע תמיד במהירות
קבועה, בלא תלות במהירות התנועה של הפנס. הדבר עמד בסתירה למשוואות
ניוטון והביא את איינשטיין לנסח את תורת היחסות הפרטית. המהפך לא התקבל
בתחילה באהדה ונדרשו שנים של ניסויים דייקניים כדי לשכנע את הממסד הפיסיקלי
כולו. נראה ששילוב כזה של תיאוריה חדשה ושל איסוף קפדני של ממצאים נדרש
גם בעניין הארכיאולוגיה התנ"כית.
כיצד מחליטים מדענים אם תיאוריה חדשה אכן מצדיקה את המאמץ הדרוש לאישורה?
מובן מאליו שתיאוריה חלופית חייבת להסביר את העובדות החדשות שהתגלו.
אך ייתכן מצב שבו כמה תיאוריות שונות יהיו מוצלחות בה במידה. במקרים
כאלה נזקק המדע לקריטריון "התער של אוקאם", הקרוי על שמו של ויליאם
מאוקאם, תיאולוג אנגלי בן המאה ה-14. לפי עיקרון זה, ראוי לתת קדימות
לתיאוריה הפשוטה ביותר. דוגמה לכך היא הניסיון ליישב את הסתירה שגילו
אסטרונומים בין התפלגות החומר בגלקסיות ביקום לבין האור השופע מהן.
רוב המדענים עדיין דוגלים ברעיון שיש בגלקסיות "חומר אפל", אך נאלצים
להניח שכמותו והתפלגותו משתנות מגלקסיה לרעותה. הפרופ' מרדכי מילגרום
ממכון ויצמן הציע כחלופה לשנות (שוב) את משוואות ניוטון. מתברר ששינוי
פשוט אחד בנוסחה מאפשר להסביר את הסתירות במאות גלקסיות שונות. קשה
לממסד לקבל הצעה למהפכה שכזאת, אך בגלל כלל אוקאם מתייחסים אליה במלוא
הרצינות.
האם קיימת תיאוריה חלופית בארכיאולוגיה של ארץ ישראל? לפני שבע שנים
הופיע בהוצאת שוקן הספר "התנ"ך האבוד" מאת יהושע עציון. הספר פירט כבר
אז כמעט מלה במלה, תוך כדי התבססות על סקר ספרות מקיף, את כל הסתירות
המוצגות עתה במאמרו של הפרופ' הרצוג. וחשוב עוד יותר: מוצע בו לחולל
שינוי רדיקלי בשיטת התארוך של ממצאי החפירות בארץ, וזאת בהמשך לכתביו
של עמנואל וליקובסקי ("תקופות בתוהו"). הספר נכתב בידי אדם שאינו ארכיאולוג
מקצועי, ולכן רוב מדעני הממסד התייחסו אליו בזלזול או בהתעלמות. אף
על פי שקשה לקבל שינוי מהפכני כזה, ועוד מפיו של אדם חסר השכלה פורמלית
בארכיאולוגיה, המתודה המדעית מחייבת לענות על שתי שאלות: האם הגישה
החדשה מיישבת סתירות מהותיות? והאם היא מצייתת לעקרון אוקאם?
"התנ"ך האבוד" מציע להפסיק להתבסס על שיטת התזמון שפותחה לארכיאולוגיה
של מצרים העתיקה ולנסות לבנות סקלה נפרדת לתארוך השכבות כאן. יש בזאת
ריח של כפירה, ממש כמו שהיה בתחילה לתורת היחסות. אך מתברר שאם משנים
את התאריכים המיוחסים לשכבות השונות על ידי תזוזה זהה ה"מצעירה" אותן
בכ-500 שנה, מתקבלת פתאום התאמה טובה הרבה יותר למסופר בתנ"ך, וזאת
בעשרות אתרי חפירה. בכך נכללים סימני נדודים במדבר סיני בתקופת יציאת
מצרים, כיבוש מהיר והרס פתאומי של ערים גדולות כגון יריחו בתקופת ההתנחלות,
שרידי בנייה מסיווית בתקופת דוד ושלמה, וכן הוכחות להרס הדרגתי שבא
מצפון בתקופת הכיבוש האשורי והבבלי אשר הביא לידי חורבן בית ראשון.
מוסבר גם חסרונה העקבי של שכבה מוגדרת לתקופה הפרסית, שבה התרחשה שיבת
ציון בימי עזרא ונחמיה. נראה איפוא שההצעה אכן מיישבת סתירות, ושכלל
אוקאם מתקיים בה היטב: שינוי יחיד מוליך בה להתאמה נרחבת, והיא פשוטה
בהרבה מההנחה שכל התיאורים ההיסטוריים בתנ"ך לא היו ולא נבראו.
השיטה המדעית אינה דורשת כמובן שהארכיאולוגים יקבלו את התיאוריה החלופית
מיד ובלא עוררים. גם אין נדרשים במקרה זה ניסויים ייחודיים לבדיקת התיאוריה.
איסוף נתונים קפדני יוכל לברר בקלות אם יש לה בסיס, תוך כדי בחינה מקבילה
של תיאוריות רבות אחרות. כל שנדרש הוא שינוי רדיקלי בשימוש בטכנולוגיות
חדישות. בשיטת המדידה בעזרת פחמן 14 רדיואקטיווי מושג עתה דיוק של כ-20
שנה, בתנאי שמוקדשים משאבים מתאימים לכל מדידה ומדידה. אם יוכלו ארכיאולוגים,
בכלל זה בעלי הכשרה במדעי הטבע, לקיים תארוך בשיטות מתקדמות באלפי פריטים
באתרים ובשכבות רבות, יהיה אפשר לנסות ליישב את הסתירה הכואבת בין הארכיאולוגיה לתנ"ך. המדע מציע את הכלים למצוא מחדש את התנ"ך האבוד. נדרשת רק גישה אמיצה ויצירתית של הארכיאולוגים ושל האחראים לתמיכה במחקריהם.