הקדמה לתנ"ך האבוד - מאת פרופ' א' נגב
לפני כשלושים שנה, בקיץ 1958, למדתי יחד עם עמיתי ורעי יוסף נוה לקראת הבחינות לתואר מוסמך בארכיאולוגיה מקראית. מאחר שבאותם ימים עמדו לרשותנו ספרי-עזר מעטים מאוד בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, נאלצנו לחרוש את הדו"חות והמאמרים הארכיאולוגיים המעטים לעומקם. אחד הנושאים העיקריים שעמדנו להיבחן בו היה הסטרטיגרפיה והכרונולוגיה של האתרים העתיקים בארץ-ישראל. הקדשנו לנושא זה את מרב מאמצינו.תוך כדי לימוד שמנו לב לעובדה, שלא רק שאין מערכת כרונולוגית אחת שתואמת את השנייה, אלא שבכל מערכת גילינו סרכה מסוימת. כדי להמחיש את הדברים ערכנו את כל הכרונולוגיות בצורה גראפית, החל באלו של פטרי ובליס וכלה באלו של חופרי בית-שאן, מגידו, לכיש ותל בית-מרסים – ואת התיקונים לכולן, שהציעו פרופ' בנימין מזר ואחרים. גם לאחר תיקונים אלה לא עלה בידינו לרפא את כל תחלואי המערכות הכרונולוגיות, ובכולן נותרו פערים מוזרים, שאותם צבענו בצבע אדום. התחושה שלנו היתה, כי השמיכה הכרונולוגית קצרה מדי ואין היא מכסה את הראש ואת הרגליים גם יחד, אלא מותירה אותם חשופים. עם טבלה זו באנו אל מורנו הפרופ' נחמן אביגד, והוא, לאחר שעיין קצרות בטבלה, פטר אותנו בחיוך:"את זה לא אשאל אתכם בבחינה".
את חודשי החורף של שנת 1987 ביליתי בכתיבת המבוא לדו"ח המסכם של חפירת ממשית. עיכבתי את פרסומו של דו"ח זה, שאת עיקרו סיימתי ב-1973, בגלל בעיה שלא ירדתי אל חקרה: הממצא הארכיאולוגי הורה כי עיר זו נהרסה מאה שנים לפני עבדת, וכמאתיים שנים לפני הערים הביזנטיות במערבו של הר-הנגב ובצפונו. אף שהממצא הארכיאולוגי היה חד-משמעי, הרי שסיבת הדבר נעלמה ממני.
בנסיוני לפתור את הבעיה פניתי אל הפפירוסים של ניצנה, ובייחוד לאחת התעודות, שבה בא שמה של ממשית לצדם של שמות עוד שמונה יישובים בדרום הר-חברון ובצפון-מערב הנגב, בבקעת באר-שבע ובהר-הנגב עצמו. בפענוח פפירוסים אלה ובפירושם עשה המלומד ס"ג קרמר, שאת נסיונו הרב רכש בפענוח תעודות שנמצאו במצרים. בתעודה מניצנה רשומים בצד שמות היישובים סכומי כסף שונים, ואלה הרשומים בצדם של שלושה יישובים בהר-הנגב (ניצנה, עבדת וממשית) הם כמעט זהים בגודלם. הנחתו של קרמר – שאף נתקבלה על דעת כל החוקרים, שעשוה חומר לכתיבת ההיסטוריה של הנגב בתקופה הביזנטית – היא, שסכומי כסף אלה הם המסים שהעלו החיילים, החקלאים והאיכרים האמידים מפרי אדמתם לשלטון.
עתה, משבדקתי את הדברים, הסתבר כי מה שיפה למצרים, לא מן ההכרח שיהיה שריר גם בזיקה לארץ-הנגב "חסרת מקורות המים", כפי שהגדירה דיוֹדוֹרוּֽס איש סיקיליה. בדיקת הרכוש הקרקעי של יישובים אלה העלתה, כי רכושה הקרקעי של ממשית הוא אחד לשלושים וחמישה מזה של ניצנה ואחד לעשרים וארבעה מזה של עבדת מכאן שבתעודה אין מדובר במסים על פרי-האדמה, אלא בהיפוכו של דבר: בתשלומים ששילם השלטון המרכזי לערים וליישובים בספר האימפריה הביזנטית. בדיקה נוספת העלתה, כי מסקנותי תואמות גם את המקורות ההיסטוריים, המספרים על התמיכה המסיבית שקיבלו חיילי הספר בימי הקיסר תיאודוסיוס השני ועל הפסקתה בימי הקיסר יוסטיניאנוס.
לכאורה מאפשרים גילויים אלה להשתית את ההיסטוריה של הנגב על בסיס איתן. מאחר שהנני קודם כול חוקר ישראלי, ביקשתי כי הדברים יתפרסמו לא רק בחוץ-לארץ, אלא גם בכתב-עת ישראלי, העוסק בתולדות ארץ-ישראל. תשובת רכז המערכת היתה: "לאחר שקיבלנו מספר חוות-דעת של קוראים מטעמנו, הגיעה מערכת '- - - - -' למסקנה כי אין מאמרך 'הפפירוסים של ניצנה וסופה של ההתיישבות הנבטית-ביזנטית בנגב' מתאים, לצערנו הרב, לפרסום ב'- - - - ' . מפאת כבודו של האיש שעל שמו קרוי הרבעון, איני מפרש בשמו. הצידוק היחיד שאני רואה באי-פרסום מאמר זה הוא בכך שעניינו בנוכרים, רחמנא ליצלן.
התנ"ך האבוד נכתב בידי אדם שאינו ארכיאולוג או היסטוריון מקצועי. כשמונה שנים הקדיש יהושע עציון ללימוד ההיסטוריה של הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל ובעיותיה, אולם בהיותו אוטודידקט לא ספג את מערכת המוסכמות, שלנו, הארכיאולוגים, הן כתורה מסיני שלא קל לנו לסטות מכל אות ותג שבה.
אחד העקרונות המנחים את החוקרים העוסקים בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל הוא השתתתה על הכרונולוגיות של העמים השכנים, ובייחוד של המצרים. הסיבה לכך היא – הרצון לעגן את הממצא הארץ-ישראלי במציאות העולם של אותם זמנים, ובמידה לא מעטה גם מפני שפטרי, הנחשב לאבי הארכיאולוגיה המדעית של ארץ-ישראל, הגיע אל הארץ לאחר שנים רבות של עבודה מדעית במצרים. עציון נוקט דרך אחרת, שהיא, לאמיתו של דבר, החייבת להיות דרכו של כל חוקר הבא לחקור ארץ חדשה, כפי שהיתה ארץ-ישראל בשלהי המאה התשע-עשרה. בדרך זו חייבים תחילה לבסס היטב את הסטרטיגרפיה, דהיינו סדר השכבות (דבר שאינו קל כשלעצמו), שכתוצאה ממנו מקבל הארכיאולוג כרונולוגיה יחסית, או במלים אחרות – סדר המוקדם והמאוחר באתר נתון. לאחר שזו מבוססת כהלכה יש לתרגם את הכרונולוגיה היחסית לכרונולוגיה מוחלטת. עד לנקודה זו אין חילוקי-דעות בין הארכיאולוג המסורתי לבין יהושע עציון. אולם בעוד שהארכיאולוגים המסורתיים מבקשים לבסס את הכרונולוגיה המוחלטת בראש וראשונה על הכרונולוגיה המצרית, מציע עציון לבנות את הכרונולוגיה הזו על ממצאים ומקורות פנימיים, דהיינו התנ"ך, שהוא אמצעי-עזר לארכיאולוגים ולא כלי ראשוני.
שלא כתמונה מתקבלת מעבודתם של הארכיאולוגים המסורתיים, שבה, לכאורה, יש ניגוד בין הממצא והמקרא (החומות שנפלו לפני יהושע בן-נון ביריחו וכיבוש העי בן מן הדוגמאות הבולטות ביותר לעניין זה), מציע עציון תמונה שלמה, שאין בה חריגים.
מאחר שהנני ארכיאולוג שאין עיסוקו בתקופת המקרא, אין בידי הכלים לבדיקת הצעותיו של עציון לפרטיהן, אולם אינני סובר שמותר לפטור את הדברים כלאחר-יד. מן הראוי שמבקריו של ספר זה לא יסתפקו בדיון במאורע זה או אחר, בפרט זה או אחר, אלא יתייחסו לשיטה כולה – שהרי גם המחבר לא בחר באירועים נבחרים, אלא הציג שיטה שלמה, הכוללת את הארכיאולוגיה וההיסטוריה של ארץ-ישראל מראשיתה ועד לסוף ימי הבית השני.
אברהם נגב
המכון לארכיאולוגיה
האוניברסיטה העברית, ירושלים