האם התגלתה עדות ארכיאולוגית לשני מעשי ניסים מקראיים?
בשנת 1986 סיימתי את כתיבת הספר "התנ"ך האבוד", שבו בחנתי את השאלה האם התגלו בממצאים הארכיאולוגיים עקבות למסופר בתנ"ך. התוצאות היו מפתיעות. לא זו בלבד שמחקרי הצביע על התאמה רבה בין סיפורי המקר לבין שרידי התרבות הקדומים שנחשפו בארץ-ישראל, אלא שבשני מקרים דומה שנמצאה עדות ארכיאולוגית למעשה נסים הנזכר בתנ"ך.
במקרה הראשון נוגע למה שהתרחש בירחו. החופרים חשפו במקום חומת ענק הרוסה. מן הממצא הארכיאולוגי עולה שמיד לאחר קריסת הביצורים, מיהרו התושבים אל ההריסות וניסו להקים מחסום ארעי בכל חומר שנמצא בהישג ידם. אבל הדבר לא עלה בידם. גל של לוחמים הסתער על העיר, כבש אותה והעלה אותה באש.
צורת ההתמוטטות של הביצורים נראתה מוזרה. גושים גדולים של לסנים הוסטו ממקומם ונערמו בצד החיצון של החומה. הסברה שכובשי העיר חתרו מתחת ליסודות החומה ומוטטו אותה, לא נתקבלה. בחפירות לא נתגלה כל סימן לחתירה כזאת. דווקא בסיס החומה נותר שלם.
פרופ' גארסטנג, חוקר יריחו, שיער שההתמוטטות באה בעקבות רעידת אדמה: "מסקנה אחת נראית אכן ודאית: הכוח שהיה מסוגל לעקור ממקומן מאות טונות גושי לבנים... חייב להיות על-אנושי. רעידת-אדמה היא המקור היחיד הידוע לנו, המסוגל להגיע לעוצמה כזו, המתחייבת מן העובדות שנצפו; ניתן להאמין שבכך טמונה התשובה האמיתית לבעייתנו".
אולם השערתו של גארסטנג אינה מתיישבת עם תופעה מוזרה נוספת שנצפתה בבית-קברות קדום הסמוך לתל: "כל הקברים מן התקופה [שלפני התמוטטות החומה] נמצאו חסרי גג. אך ראיה שהללו היו לפני כן מקורים, מצויה באלה שנשתמרה בהם תחילת קמרון הגג, וכן מעידה על כך העובדה שהגישה אל מבוא הקבר היתה דרך פיר [בור]. ואילו הקברים מהתקופה [שלאחר נפילת החומות] נמצאו שלמים".
איך נעלמו הגגות בקברים הקדומים של יריחו? התיזה על רעידת-אדמה אינה עוזרת לפתרון התעלומה. רעידת-אדמה עלולה לגרום לקריסתם של הגגות, אך לא להיעלמותם.
הנסיונות למצוא הסבר טבעי להתמוטטות החומות ביריחו נכשלו. בסופו של דבר כל שנותר בידינו הוא העדות המקראית, ובצדה ההשערה שבמקום פעל כוח על אנושי.
מקרה אחר נוגע לעדות מחצי-האי סיני. הממצא הארכיאולוגי מראה שבעת העתיקה עזבו את מצרים שבטים שלמים ונעו אל תוך המדבר. גם לתופעה זו קשה למצוא הסבר טבעי. גם לתופעה זו קשה למצוא הסבר טבעי. עורק החיים במצרים הוא הנילוס. תושביה של ארץ-היאור ידעו שהנוטש את מקור המים וצועד לעבר המדבר, גוזר על עצמו מוות. מה אפוא הניע המון אדם לעזוב את מצרים ולנדוד אל לב הישימון? אין בידנו תשובה לבעיה זו, לבד מהסיפור התנ"כי, הרצוף מעשי נסים. יתרה מזאת, אבני-ריחיים שהתגלו באתרי החניה בסיני, וסימני שחיקה קשים בשיניהם של האנשים שנקברו באדמת המדבר, תואמים את הסיפור על המן, שבני-ישראל לקטו מהקרקע החולית וטחנו בריחיים.
הייתכן אפוא שמעשי הנסים המקראיים היו אירועי אמת, שתועדו בכתבי-הקודש?
מחסום ה"בלתי-אפשרי" בתנ"ך
כאמור, הספק בדבר אמיתותם ההיסטורית של סיפורי המקרא, מקורו בעיקר בכתביהם של חוקרים בני תקופת הרנסנס. ואולם העיון בתנ"ך מלמד שאין בסיס לקביעתו של שפינוזה, כי האמונה בנסים מקורה בבערותם של עמי קדם. להפך, לא אחת פיקפקו הקדמונים באפשרות של קיום מעשי נסים, וניסו למצוא להם הסבר טבעי. דוגמה לכך היא המסורת על התנהגות הפלשתים אחרי שארון האלהים נפל לידם.
לפי המסופר בתנ"ך, בכל מקום שבו הציבו תושבי פלשת את ארון האלוהים התחוללו תופעות מוזרות. בוקר אחר בוקר נמצא פסל דגון כשהוא מונח כרות ידיים מול ארון ה'. אך הפלשתים סירבו להאמין שזהו מעשה נסים. גם לאחר שבכל עיר שבה הושם הארון פרצו מגיפות, מיאנו סרני פלשתים להכיר בכך שלפניהם תופעה לא טבעית. שבעה חודשים חלפו, בטרם ניאותו לערוך ניסוי אשר יכריע אם אכן כוח על-אנושי הוא הסיבה לכל תלאותיהם.
זאת ועוד, פרשת יציאת מצרים רצופה באירועים המוכיחים שהמון העם לא חשב שאלהים הוא כל-יכול. הישראלים לא סמכו על כוחו של ה', וחששו לעזוב את ארץ-הנילוס. גם אחרי מכות מצרים, כאשר פרעה וצבאו הדביקו את הבורחים, לא האמינו בני-ישראל שה' מסוגל להושיעם. חוסר האמונה הגיע לשיאו בגבול הארץ. אף-על-פי שבמשך כשנתיים היו ההמונים עדים לסדרת מעשי ניסים, הם הטילו ספק ביכולתו של ה' לגבור על תושבי כנען. יתרה מזו, יש בתנ"ך דוגמאות לכך שנביאים ומנהיגים פיקפקו בשלמותו המוסרית של אלהים. שוב ושוב תהו אם ה' משליט צדק בעולמו.
הוגי-הגעות מתקופת הרנסנס לא היו הראשונים ש"גילו" את הספק. לא פחות ספקנים היו אנשי רוח מתקופת המקרא, אשר ביטאו רעיונות שבני המאה השבע-עשרה לא העזו להביע. מדוע אפוא התייחסו הקדמונים בכתביהם אל מעשי הנסים כאל עובדות שהתרחשו ממש? הייתכן שהקושי בהבנת המסורות התנ"כיות מקורו לא בבערותם של הקדמונים, אלא בפגם כלשהו בתפישת-העולם המודרנית?
לדעתי, קיימת בתרבות המערבית הנחה סמויה החוסמת את הבנת העדות המקראית. הנחה זו צצה כל פעם שנתקלים באירוע "בלתי-אפשרי" המתואר במקרא.
לפי מה קובעים את מידת ה"אפשרי"?
העיון מראה שתמונת המציאות בימינו היא אמת המידה העיקרית המשמשת להערכת ה"אפשרויות" של העדויות הקדומות, וזאת על סמך ההנחה שתרבות המערב במאה העשרים היא המתקדמת בתרבויות שהתפתחו על פני כדור-הארץ.
בפרקים הבאים אנסה להוכיח שזו גישה מוטעית בכוונתי להציג שורה של ממצאים ארכיאולוגיים, המצביעים על כך שכבר בעבר התקיימה על פני כדור-הארץ תרבות שבתחומים מסוימים הגיעה להישגים מקבילים לטכנולוגיה של ימינו, ובמקרים אחדים אף עלתה עליה. עדויות לתרבות זו פזורות בארצות רבות, אולם לצורך ענייננו בחרתי להתרכז במדינה אחת – בפרו – אשר השרידים הקדומים שנתגלו בה נמנים עם הגדולים שבפלאי העולם העתיק.
אציע כאן לחלופין הנחה בדבר "עולמות אפשריים", ואנסה להוכיח באמצעותה שניתן לנתח טקסטים היסטוריים ומסורות קדומות בצורה שונה לגמרי מהמקובל כיום. הנחה זו תשמש אותי בהמשך כנקודת מוצא לפירוש חדש של התנ"ך כולו